תכירו שני אנשים יקרים:
האחד - דוד בן דוד מיקנעם המושבה.
השני מוניב סאבא - ראש מועצת עספיא.
מה הקשר אתם שואלים?
אספר לכם שני סיפורים מהשבוע האחרון.
דוד בן דוד (בנדה), מוכר להרבה אנשים באזורנו בתור מי שהקים את "דוד פנדה - שירותי ניקיון", אבל הוא גם בעל תפקיד משמעותי בצבא. הוא עשה מעל 500 ימי מילואים מאז השבעה באוקטובר ובמסגרת שהותו בעזה וביישובי העוטף יצר קשר גם עם גד"ש קיבוץ נירים.
השבוע הגיעו אנשי הגד"ש מהעוטף לבקרו. דוד, יפעת אשתו וצוות העובדים שלהם הכינו להם ארוחת בוקר מפנקת וערכו להם סיור באוסף הטרקטורים הישנים שלהם. למשימה גויס גם אבישי (אבשי) מיקנעם שלו אוסף טרקטורים נוסף, שאחד המרשימים שבהם הוא הטרקטור שאתם רואים בסרטון, טרקטור שמתניעים עם ברנר ומנואלה... מודה שלמרות שעבר כבר הרבה זמן מאז שהחלום שלי היה לנהוג על ג'ון-דיר גדול, אני עדיין מתלהב לראות את הטרקטורים הישנים שאני זוכר מילדותי... אבל עוד הרבה יותר מרגשים אותי אנשים כמו בנדה - אנשים שתורמים ועושים בלי חשבון, מחוברים לאדמה ולמדינה ובזכות אנשים כמותם אנחנו מה שאנחנו.
עוד דוגמא לאנשים כאלה הם שכנינו שעל מורדות הכרמל, בני ובנות העדה הדרוזית. השבוע הוזמנתי על ידי ידידי, ראש מועצת עספיא מוניב סאבא ועל ידי יעקב יוניש לכנס הוקרה והזדהות עם העדה הדרוזית בישראל.
הגענו רמי מור - סגן ראש המועצה, ליאור פלג - מנכ"ל המועצה ואנוכי, לאולם מלא באנשים, יהודים ודרוזים באווירה מיוחדת, מאחדת, אבל גם מודאגת.
בין הדוברים ביחד איתי ועם מוניב, איש צבא בעברו בעל שני עיטורי צל"ש, היו גם אלוף במיל אורי שגיא, תא"ל במי"ל רחל דולב - הצנזורית הראשית לשעבר, אל"מ במי"ל נזיה דבור תופיק - ראש מועצת בית ג'אן, הודא דקסה המרשימה, אלמנתו של אל"מ אחסאן דקסה ז"ל שנהרג ב "חרבות ברזל", תא"ל במי"ל רון כתרי , לשעבר דובר צ.ה.ל ומנהל ביה"ס הראלי בחיפה ועוד...
בדבריי בכנס סיפרתי לנוכחים סיפור משפחתי:
בשנת 1946, לאחר ליל פיצוץ הגשרים, נמלט קרוב משפחתי אבא חושי, שמאוחר יותר יהיה ראש העיר הראשון של חיפה, מפני הצבא הבריטי שפשט על היישוב יהודי בחיפוש אחר לוחמים ושותפים למבצע. אנשי עוספיא פתחו בפניו את בתיהם והסתירו אותו במשך שלושה חודשים תמימים, ובכך הצילו את חייו.
הסיפור הזה שמלווה את תולדות משפחתי הוא עדות, נאמנה ומרגשת, לערכיה של העדה הדרוזית בישראל, לשותפות הגורל ולאחווה שמשמעותה גם הנכונות האמיצה, הבלתי מתפשרת, לסכן חיים ולהקריב למען מדינת ישראל.
אין ולא יהיה מבחן גדול מזה לשותפות דרך במאבק על חיינו כאן בארץ! לא אמונות דתיות שונות, לא מסורות תרבותיות שונות ולא כל הבדל אחר מגדירים את הברית הזו, אלא הנכונות בת עשרות השנים לשאת יחד בנטל ההגנה עליה.
בשבילי, בשביל כל תושבי המועצה האזורית מגידו ובשביל חלק עצום ורב בציבור הישראלי, הדרוזים הם אחים. אחים לדרך, אחים לגורל, אחים לערכים ואחים לנשק.
העדה הדרוזית היא חלק בלתי נפרד ממרקם החיים באזורנו. היחסים בין הרשויות שלנו, מגידו, עוספיא ודליית אל כרמל, הם יחסי שותפות הן בלב והן בפועל. השותפות שלנו בפארק התעשייה והמדע מבוא כרמל איננה רק שיתוף פעולה כלכלי - היא סמל לחזון משותף, לאמונה בכוח של פיתוח אזורי ושיתופי פעולה אזוריים. חזון המבוסס על כבוד הדדי, על הכרה בחשיבות כל קהילה ותרומתה הייחודית לבניית המרחב שלנו תוך בניית חברה דמוקרטית, פלורליסטית, מגוונת ושוויונית.
עדיין שואלים מה הקשר?
בימים אלה, של מאבק על השוויון בנטל, על חובת השירות בצבא והשירות הלאומי, על המחויבות לחיי החטופים ועל דמותה של המדינה, חשוב להראות שאפשר גם אחרת.
המפגש עם שניהם השבוע, חיזק אותי, נתן לי תחושה של תקווה, חיבור לישראל כמו שהייתי רוצה שתהיה, עם אנשים המחוברים לאדמה ומוכנים לעשות מעל ומעבר, למען אחרים ולמען המדינה... מדינה כמו שהיינו רוצים שתהיה.
בזאת נסיים להפעם,
וכמו תמיד נייחל ונתפלל לבשורות טובות.
שלכם,
גיל
