יום כיפור, הוא יום של התבוננות פנימה, של עצירה לרגע ועשיית חשבון נפש.
אצלנו, גם מדברים על הדברים, משתפים ופותחים את הלב.
אני רוצה לדבר היום על משהו שחזר אצל הרבה אנשים שיצא לי לדבר איתם בימים האחרונים וזו תחושת האשם.
אני חושב שאפשר להגיד, בוודאות די גדולה שכולנו (או לפחות אלה שנותנים לעצמם דין וחשבון) מרגישים כיום אשמים.
כבר שנתיים שאנחנו נמצאים במציאות איומה. אלה שהיו "שם" ושרדו, מרגישים אשמים שלא הצליחו להציל את חבריהם. החיילים מרגישים אשמים, לפעמים כשנפגע חבר, לפעמים בגלל שלא הצליחו להביא את התוצאה הרצויה ולפעמים דווקא כי הצליחו יותר מדי. המילואימניקים מרגישים אשמים כשהם לא עם חבריהם בחזית ואשמים שלא נמצאים עם משפחותיהם בבית...
אלה שנלחמים למען החזרת החטופים מרגישים אשמים שלא הצליחו להחזיר אותם, ואלה שהתייאשו וחזרו לשגרה מרגישים אשמים שחזרו לשגרה בזמן שאחרים נלחמים. ההורים מרגישים אשמים שהם מתקשים להגן על ילדיהם מהמציאות הקשה, והילדים... גדלים לתוך המציאות כאילו שכך העולם אמור להיראות.
התחושות קשות ואני רואה ושומע את הדברים מכל הכיוונים. מה תהיה ההשפעה לטווח הארוך, קשה לומר, אבל לפחות היום, יום אחרי יום כיפור אני מקווה שהצלחנו כולנו לא רק לבקש סליחה ממי שיש לנו רגשות אשם כלפיו... אלא גם לסלוח לעצמנו.
וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע.
וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע.
מאחל לכולנו, שנה של שקט, של חזרה לשגרה, של תיקון וריפוי הפצעים בגוף ובנפש, שהחטופים יוחזרו וכל חיילינו ישובו בשלום לביתם.
ובינתיים מוזמנים "להסתכל להם בעיניים".
החל מסוף שבוע זה תוצג בכניסה לאולם התרבות - מגדה, תערוכת ציורים של האומן בנצי ברונפמן, להנצחת קורבנות ה - 7.10 ותמיכה במשפחותיהם ובמשפחות החטופים.
בנצי צייר במסיבת הנובה ומאז ה-7 באוקטובר מקדיש את יצירתו לנושא.
מזמין את כולם לבוא, להתרשם ולהתרגש.
בתמונה המצורפת, לוגו המועצה ששונה לצהוב, כחלק ממהלך משותף של מאות רשויות, חברות וגופים בכל רחבי הארץ, ששינו את סמלם לצהוב בין הימים הנוראים ל- 7 באוקטובר, במלאת שנתיים לאסון ובקריאה לשחרור החטופים שעדיין שם.
שבת שלום!
שלכם,
גיל
