טעם לחיים, טעם למחר
השבוע חשוב לי לצאת לרגע מהבועה שלנו כאן בחלקת האלוהים היפה שלנו ולדבר על מה שקורה מסביבנו.
אם צריך תירוץ (ולא צריך) אז אתמול נערך טקס ההתייחדות השנתי עם זכרם של חללי התנועות הקיבוציות שנפלו במערכות ישראל ובפעולות איבה באנדרטה לחללי התנועה הקיבוצית כאן אצלנו במגידו.
כאשר השנה נחנך קיר באנדרטה ועליו חרותים שמות חללי התנועה הקיבוצית בשבעה באוקטובר ובמלחמת חרבות ברזל. הטקס היה רב משתתפים וכואב כל כך.
חשוב היה לי לדבר באירוע על המשמעות של חיים לאורם של הנופלים ומהם הדברים שיכולים וצריכים במצב בו אנו נמצאים לתת לנו את סיבת הקיום ואת הטעם לחיים.
מטבע הדברים בטקס של התנועה הקיבוצית התייחסתי לקיבוצים, אבל כל מה שכתבתי נכון לכל הקהילות שלנו במועצה.
"בזמן שבמשך עשרות שנים ניטשים ויכוחים על זהותה של המדינה, בפריפריה ובגבולות, בקיבוצים ובמושבים, אנשים פשוט חיו אותה, יום יום. בנו אותה במו ידיהם, והגנו עליה בגופם.
גם בימים של סערת "אתם" ו"הם", של שבטים מתקוטטים, הקיבוצים המשיכו להיות מקום של "אנחנו". מקום של רעות וקהילה, מקום שבו ערכי העבודה והיצירה מקודשים, מקום שבו אחריות הדדית אינה סיסמה ריקה אלא דרך, מקום שמחפשים ומוצאים בו כל הזמן, את "הטעם למחר" ותכלית של חיים משותפים.
השאלה אינה רק מי ינצח במלחמה, אלא איזו ישראל תצמח מתוך האפר והכאב. האם נבחר בדרך של בידול והפרדה? של "אני" לפני "אנחנו"? או שמא נזכור את השיעור העמוק ביותר של התנועה הקיבוצית - שגורלנו כרוך זה בזה, שביטחון אמיתי נובע לא רק מכוח צבאי אלא גם מחוסן חברתי ומסולידריות?
טבח השבעה באוקטובר חשף את הסדקים בחברה הישראלית, אך גם את הכוח העצום הטמון בסולידריות. עתידנו תלוי ביכולתנו לשוב ולמצוא את המשותף, לבנות חברה שבה הדאגה לאחר אינה נתפסת כחולשה אלא כמקור עוצמה. חברה שדואגת לכל פרטיה, חברה שבה כולם תורמים ונלחמים, חברה שלא משאירה איש מאחור, חברה שמחזירה את כל החטופים עד האחרון!!!".
אשמח אם תקשיבו לדברים המלאים שנשאתי.
ובינתיים שיהיה לנו סוף שבוע שקט.
נקווה ונייחל לבשורות טובות.
שלכם,
גיל
תודות:
לאיציק שפרן מעין השופט שמתחזק ודואג לאנדרטה ב 12 השנים האחרונות.
ולצוות ההפקה של התנועה הקיבוצית/
