11.10.24
חברות וחברים יקרים,
עברנו עוד שבוע של עשייה אינטנסיבית, של אתגרים גדולים, עוד שבוע רגיל לכאורה... אבל שום דבר לא היה רגיל השבוע!
שבוע של ה- 7 באוקטובר שנגמר ביום כיפור.
"גשם בעיתו,
כמה עצב בא איתו
הכל עצר, הכל עמד,
רק הגשם בא לו בזמן"
כדור הארץ ממשיך להסתובב, עונות השנה חולפות, והנה הסתיו שוב מגיע, עברה שנה.
שנה שלמה ועדיין קשה לקלוט, בלתי אפשרי לעכל, את מה שקרה. את הכישלון הנורא, את קרבות הגבורה, מעשי הרצח והאונס, חוסר האונים... ולצידו ההתמודדות והחוסן יוצאי הדופן.
לעולם לא נשכח את הנרצחים, את הלוחמים שהקריבו את חייהם כדי להציל חיי אחרים, אנשי כיתות הכוננות שנלחמו עד הכדור האחרון, האמהות שגוננו על ילדיהן, האחים שהצילו את בני משפחתם, האהוב שגונן על חברתו ושילם בחייו ואותם גיבורים וגיבורות שחזרו שוב ושוב אל התופת עד הפעם האחרונה ממנה לא שבו.
הפעם אני רוצה להקדיש את דברי, דווקא לאלה שכן שבו, אלה שנחלצו מהתופת, אלה שנלחמו, ושרדו.
פגשתי אותם החל מ-ה 8 באוקטובר ולאורך כל השנה, שמעתי את הסיפורים, הקשבתי לילדים, להוריהם. ליוויתי את ראשי היישובים מהימים הראשונים, את מנהלי המפעלים על קו הגבול, שגילו מנהיגות וחזרו והתייצבו בראש, נתנו דוגמא אישית ונותנים עד היום.
ואת האנשים הרגילים שהפכו בין לילה למנהיגים בעל כורחם, אנשים שכל מה שהיו רוצים זה לחזור להיות מה שהיו לפני כן, לחזור ולחיות חיים רגילים.
אבל שום דבר לא יחזור להיות כשהיה, לא ניתן יהיה למחוק את שקרה... ולרבים, רבים מאוד, רבים מדי, יהיה קשה אפילו לחזור ולתפקד.
"נכון כולם נראים פה רגילים אבל אנחנו עם של גיבורי על" שרים התקווה 6. זה נשמע נהדר והשיר מרגש, אבל לטווח הארוך, זה לא... ממש לא.
"גיבורי העל" שלנו הם בני אדם, יש להם משפחה, יש להם רגשות, הם נפגעים - חלקם בגוף וחלקם בנפש, הם נשרטים, הם זקוקים לאהבה, הם זקוקים להכרה ופעמים רבות גם זקוקים לעזרה.
המשימה העליונה של כולנו, בשנים הקרובות, תהיה ללמוד לעזור, להכיל, לקבל את הקשיים ולמצוא פתרונות, להיות כאן בשבילם, להיות כאן בשביל כולם. לקבל את השונות, להבין שכל אחד מגיב קצת אחרת וזה לגיטימי.
עברנו טראומה בלתי נתפסת, טראומה אישית ולאומית. ולטראומה יש מנגנונים, יש שלבים של עיבוד והתמודדות, יש טריגרים שמחזירים ויש... פוסט טראומה.
היכולת לחזור ולתפקד, לחזור ולהיות מדינה נורמלית, לחזור ולבנות, ליזום להתפתח עוברת דרך החזרת התקווה והיכולת לראות את הטוב.
תנאי לכל זה הוא החזרת כל החטופים, שזה תפקידה הראשון והבסיסי ביותר של המדינה.
ובכל זאת בואו נתחיל בלהודות גם על הטוב שגילינו בשנה החולפת:
- העם הנפלא שידע להתגייס כשממשלתו לא תפקדה.
- הדור הצעיר, דור בנינו שהוכיחו שיש להם את זה, שיודעים לתת ולתפקד מעל ומעבר כשצריך.
- אחים לנשק, שהוכיחו שהם גם אחים לחברה, אחים לתעשייה, אחים לחקלאות.
- החוסן הקהילתי שגילו היישובים, שהתארגנו טיפלו ונתנו.
- העם היהודי בכל העולם, שנזכר, תרם ועזר.
- הלוחמים, שנתנו את נפשם, שלא היססו והצילו.
- הצבא, שתיחקר ושיפר, והמציא, והגן... וממשיך להגן.
- האומנים שנזכרו שמותר וצריך גם להגיד ולא רק לשיר.
- ועוד הרבה נקודות של אור בתוך השחור.
עכשיו מתחילים שנה חדשה וחייבים לשמור על התקווה, להמשיך ולהילחם למען עולם שפוי וטוב יותר.
ובסוף הטוב ינצח, פשוט כי אין לנו ברירה אחרת.
אסיים בתפילה מתוך השיר עמו פתחתי:
"תן מחומך ותן מאורך
תן לשדות רק גשם ברכה
תן מפיתך ביד רחבה
ותן לנו זמן לאהבה"
סופשבוע רגוע וגמר חתימה טובה,
שלכם,
גיל
בתמונות: מפעל ניר-לט השרוף שעכשיו בתהליך שיקום, כאנלוגיה לשבר הפנימי ממנו צריך להתאושש.
|
