1. פרטים אישיים:
יובל פדר, 46, מורה למתמטיקה ומדעים ומחנך בתיכון מגידו, נשוי + 2.
2. תפקיד ויחידה:
מבצע מילואים בשני כובעים שונים בשתי גזרות שונות:
הראשונה - סרן, מודיע נפגעים, זירת צפון של מערך נפגעים בחיל משאבי האנוש.
השניה - חיל הים, ביחידת הקומנדו הימי, בהדרכה.
3. ספר בכמה מילים על שירות המילואים שלך החל מה7.10 ועד היום
מערך הנפגעים עובד במתכונת של כוננויות לאורך כל השנה, 27/7. בזמן שאני לא נמצא בכוננות, אני פנוי לעשות מילואים בחיל-הים. בשביעי באוקטובר, הייתי בכוננות וכבר מהבוקר הטלפון לא הפסיק לצפצף עם אינסוף הודעות וואטסאפ על אירועי הדרום. בשעה 10:00 כבר התקשרו מהיחידה להיות בכוננות הקפצה ושעתיים אח"כ, עליתי על מדים ויצאתי להודעה הראשונה של המלחמה בתוך אי-הוודאות האדיר שאפף את כולנו. היחידה שלנו מתעסקת גם במסירת הודעות איוב למשפחות שאיבדו את היקר מכל וליווי שלהם לאורך כל הימים ועד סוף השבעה. כל סידורי ותפעול הלוויות והודעות פצועים קשה ואנוש וליווי ההורים לבתי החולים.
4. איך התמודדה המשפחה עם השירות הממושך?
לא היה קל למשפחה. אין משפחה שקל לה כשיש איש מילואים במשרה מלאה לאורך תקופה כל כך ארוכה. אבל כמו כל בית בישראל, יש את התמיכה של המעגלים הקרובים ובמקרה שלנו גם של הקהילה בקיבוץ וזה מקל על כל המערכת לתפקד. התפקיד שלי אפשר לי להגיע הרבה הביתה להתרעננות ולא חווינו את היציאה למילואים כמו אצל לוחמים שעזבו לכמה חודשים רצופים. ההתנהלות בתוך המשפחה היא יותר קשה, מכיוון שלעיתים הייתי יותר קצר בסבלנות שלי למקרים ותגובות בבית. כשאתה חוזר מהודעה וחוו את השכול שלא נגמר, לעיתים דברים ובעיות יום-יומיות נראים כל כך זניחים, שההתייחסות שלי אליהם היתה או אדישות מוחלטת או כעס בכלל על התעסקות בהם בזמן שמשפחות קוברות את יקיריהן. המזל הוא שהמערך שלנו מחייב אותנו להפגש אחרי כל הודעה עם צוות חוסן שמורכב מפסיכולוגים ועובדים סוציאלים של היחידה, כך ששם ניתן לפרוק הכל ולקבל את התמיכה שאנו צריכים על מנת לבצע את התפקיד ולחזור למשפחה אחרי שפרקנו.
5. מה היה הדבר הכי קשה? מה חיזק אותך?
שום דבר לא קל בתפקיד הזה. אבל הימים הראשונים וההודעה הראשונה היו בהחלט מטלטלים. אני לא אשכח את היציאה להודעה הראשונה. מכיוון שכל הצבא והמדינה לא ידעו מול מה אנחנו מתמודדים בשעות הראשונות ובימים הראשונים, אני זוכר שהצוות שלי ישב וחיכה שעות לאישור כניסה לבית, מחמ"ל נפגעים. ברדיו, הדיווחים התחילו לזרום. אני זוכר שהדיווח הראשון היה של 50 הרוגים וכל שעה, בכל מבזק חדשות העלו בעוד 50 וככה לאורך כל היום והלילה. כמודיע נפגעים, אתה מתחיל לחשוב כבר על ההודעות הבאות ועל כל הלוויות העתידות לבוא. ואז מקבלים אישור כניסה לבית והחלק הכי קשה הוא ההתמקמות מול דלת המשפחה ורגע לפני הדפיקה. אלו השניות האחרונות שאתה מעניק למשפחה לחיות את חייה הרגילים והשקטים. ברגע הדפיקה על הדלת, אתה השליח שמערבל להם את החיים. המבט שלהם כשהם רואים 3 חיילים על מדים, אין בית בשיראל שלא מבין מה זה אומר. רגע קשה מנשוא שהחיים של האנשים האלו מתפרקים לך מול העיניים.
מה שמחזק את צוות המודיעים, כמה שזה ישמע מוזר אולי, זו לרוב אותה משפחה שהודענו לה. לאחר שבוע שלם שאנחנו איתם, מלווים אותם ודואגים להם, נוצר קשר מאד מיוחד. עם כל הכאב שאנחנו מביאים איתנו בתחילת המסע, אין משפחה שלא מודה לנו בסוף השבעה על התמיכה ועל האמפתיה ועל כל מה שעשינו בשבילם באותו שבוע נורא. שיחת הסיכום עם המשפחה, נותנת לנו את מירב הכוחות להמשיך הלאה למשימה הבאה, שבזמן המלחמה, נמצאת לצערנו מעבר לפינה.
6. האם השתנה משהו בתפיסת העולם שלך כישראלי מאז השביעי באוקטובר? בהסתכלות שלך על החברה הישראלית?
ברור. הכל השתנה. מהתפיסה הביטחונית שאנחנו בלתי מנוצחים - לכאוס ותחושת השפלה נוראית. אותה קונספציה של אוקטובר 73, שהאוייבים שלנו הם אוסף של פרימיטיבים עם נשק התפוצצה לנו בפרצוף מול אוכלוסייה שהכינה את עצמה למערכה שלא הכרנו כמוה בגלל כשלון מודיעיני קולוסאלי. ההתעלמות של קצינים בכירים מאזהרות חוזרות ונשנות של התצפיתניות והתנהגות של אני ואפסי עוד של אותם קצינים, הם שהובילו אותנו לכשלון המהדהד הזה.
על ההנהגה הכושלת אני כבר לא מדבר בכלל, יעידו ההפגנות ומאות האלפים ברחובות. מגיע לנו הרבה יותר מזה. אבל איך אמר יורם ארידור ושלום חנוך טבע בשירו: "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם".
החברה הישראלית לא הפתיעה כלל. היא זו שהחזיקה ומחזיקה את המלחמה הזו מתחילתה. מאחים לנשק ועד חמ"ל אזרחי מחברות הייטק ועד מפעלים. כולם נרתמו למלחמה והניעו את הגלגלים עוד לפני שהממשלה התעשתה אם בכלל...המזל שלנו הוא שהעם לא צריך את הממשלה. היא רק מפריעה במקרה הזה.
|
